שחרור דפוסי מחסור

זה קרה לפני 8 שנים. כשנה אחרי שאשתי נפטרה. רק אז העברתי את שני ילדי הצעירים, שהיו אז בני 9 ו – 7 מחינוך בייתי לו היו רגילים מאז נולדו, לבית ספר.

אחת מהמשימות של החזקת המשפחה, שהצבתי לעצמי, היתה לבשל ארוחת צהרים טרייה כל יום. בנוסף לכך היה לי חשוב להמשיך ולקבל אנשים לתהליכי אימון, לעסוק בכתיבת הספר, ולהתחיל לחשוב זוגיות חדשה. תקופה אינטנסיבית.

יום אחד, נשרפה אחת משתי המנורות שהאירו את המטבח. למרות שהתאורה היתה חלשה, חלף כמעט שבוע עד שהבאתי סולם ועליתי להחליף נורה. להפתעתי, גם החדשה לא עבדה. הסקתי שבית המנורה התקלקל, ועזבתי את העניין.

עד שהתקשרתי לחשמלאי עברו עוד כמה ימים. הוא הגיע, פירק, ניקה את הצטברות הזבובים המתים, הבריג את המנורה, והמטבח שב להיות מואר.

"אוקי" אמרתי לעצמי, "בשבילו זה פשוט, הוא חשמלאי". ואני נשארתי עם שאלה נוקבת : 

מי זה האמיר הזה, שתפקד במשך כמעט שבועיים במטבח חצי מואר.

כדי להכיר את האמיר הזה, צריך לחקור את התפקוד ואת החסימה שלו. לשם כך נפרק את השתלשלות האירוע למקטעים, ונברר 3 סוגי מידע שמצויים שם.

–  רגשות

–  תחושות בגוף

–  ושיחה פנימית

 

מקטע ראשון

נניח שלקח לי יומיים – שלושה לרשום לעצמי שנשרפה נורה. זאת אומרת שלאורך מספר ימים, גם כשהיה ברור שאין במטבח מספיק אור, התעלמתי מהבעיה.

במבט ראשון מקטע זה לא נראה חלק מההתנהלות, אבל דווקא בגלל שמדובר בעמדה רגשית חמקמקה חשוב לנסות לברר אותה.

השיחה הפנימית –

גם אם אני לא זוכר במדויק כיצד התנהלתי באותם ימים ומה אמרתי לעצמי, אבל אני יכול להעלות השערות.

מה יכולתי לומר לעצמי ?  "יש לי דברים יותר חשובים כרגע. אטפל בזה אחר כך". אולי "מערכת החשמל בבית הזה ממש דפוקה, כל פעם צצה איזו שהיא בעיה", או "אין לי כוח להתעסק עם ההברגה הישנה של המנורה הזאת".

נראה לי שהאופציה האחרונה מייצגת אמירה שהייתי אומר לעצמי, ופוטר את עצמי מטיפול בבעיה. למרות שגם השתיים האחרונות סביר שעלו.

מקטע שני

מה קרה אצלי כאשר כבר החלטתי להביא סולם ולעלות להחליף נורה :

תחושות בגוף –   תיכף משהו לא נעים יגע בעור, כמו מלט שאצטרך מהר לנקות מעצמי.

רגשות 

  • לחץ. אני חייב לדאוג לאור במטבח.
  • רתיעה ודחייה. יש כאן משהו לא נעים.   

שיחה פנימית –

"אני יודע שהמנורה הזאת ישנה, יש סיכוי שאתחיל משהו שלא אפתור אותו טוב"

הרגשה –

חשש. אולי אפילו אגרום לנזק.

שיחה פנימית –

"עוד עניין טכני שנמצא מעבר ליכולותיי, האם אדע לפתור אותו ? יש סיכוי שלא אצליח".

" לא בא לי להתעסק בענייני תחזוקה, אבל אעשה מה שצריך".

 

שימו לב לדינאמיקה בין השיחה הפנימית לרגש שעולה.

תמללתי את הדיבור הפנימי שלי כמו שהוא, בלי להיות שיפוטי כלפי עצמי. לא אמרתי : "אני לא טוב בעבודות טכניות" אלא ציינתי שיש בי חלק שחושש שלא אצליח.

לא האשמתי גורם חיצוני, כמו זמן / עומס גם אם אולי יש בחוויה הזאת אמת.

 

מקטע שלישי

הבנתי שאני צריך לקרוא לחשמלאי, גם כאן אני מפרק את המידע ל 3 הקטגוריות :

הרגשה –  חוסר אונים

שיחה פנימית –  "אוף … עכשיו הוא יבוא ויתחיל לדבר איתי על הארקה, ו "תלת – פאזי", הוא משוכנע שאני מבין בזה. ואני אדרש לעשות קולות של מבין, אין לי מושג מכלום. עזוב אותך".

הרגשה – חשש משיחת המבוכה שצפויה לי.

תחושות בגוף –  "מתקפל" ומתכנס אל תוך עצמי

 

סיכום –

זיהיתי ששילוב של ספק וחשש מייצר אצלי דחיינות, אבל כדי לפרק את הדפוס עלי לזהות את החלק שגורם לי לכך. מנגנון שממהר להציף אותי בעוצמה שלא משאירה לי מקום לשיקול דעת. אם אכיר טוב יותר את החלק הזה, ואלמד לזהות את ההתנהלות שלו, יתכן שאוכל לנטרל אותו לפני שהוא משתלט עלי בפעם הבאה.

לצורך זה אני מנסח את השאלה – מתוך איזה חלק פעלתי, בהתאמה לסיטואציה.

במקרה זה :  איזה אמיר פנימי דחה ודחה את החלפת הנורה ?

חשוב לעבוד עם השאלה הזאת במידה נדיבה של סלחנות. שהרי ברמה העובדתית, חיי היו עמוסים, מעשית ורגשית. ואם מטבח חצי מואר למשך שבועיים זה המחיר שאנו משלמים כמשפחה שמתפקדת היטב, לא סוף העולם.

הכרתי את מקור הרתיעה שלי ממשימות טכניות. אלה היו הגערות שספגתי בבית מדרשו של אבי. בחוסר הערנות שלו להשלכות מעשיו, קרה לא פעם שהוא היה נוזף בי במיוחד במצבים בהם הקשיים שלו בתחום הטכני הכשילו אותו. שלא לדבר על ביקורת והקטנה שהיו שם תמיד באוויר. כל אלה עיצבו בתוכי תפיסה עצמית מוטעית וגרמו לי להימנע במשך שנים רבות ממלאכת כפיים. ולמרות זאת, כבר בניתי רהיטים לילדים, שער לחצר, והוכחתי לעצמי שאני מתמודד עם משימות טכניות כשיש צורך. אבל אם החשש והספק עלו בי כשהייתי צריך לפעול, כנראה שעדיין היו פעילות בי שאריות ההשפעה הישנה.

רגע ! בהחלפת נורה עסקינן, זאת ממש לא עבודה טכנית, ולכן אפשר להניח שלא רק החלק הישן הזה הופיע שם. וכך עלתה תהייה עמוקה יותר –  

האם יתכן שיש בי חלק שמסכים לחיות ברמה הזנחה מסוימת, כאילו מעלים עין ?

המשכתי להרהר, וזיהיתי את החלק שיתכן והיה פעיל באותה סיטואציה. מכיר אותו, זה "השלומפר" אני קורא לו בחיבה. ומבין מהיכן הוא צמח.

כדי לא ליישר קו עם סדר והקפדה נוקשים, פניתי לקצה השני, ואימצתי לעצמי רישול מסוים.

זאת היתה תובנה מכוננת עבורי. מכאן ראיתי את המרחק הקטן אבל הקריטי בין "השלומפר החופשי" לבין "הלא יוצלח". שהרי רישול מתעלם מהפרטים הקטנים, והקפדה בהם מובילה אותנו להצלחה.

ידעתי שעלי להמשיך ולמוסס את דפוס "השלומפר", וסמכתי על כך שהחלק הקפדן שבי, זה שיודע להבחין בפרטים, ושואף לדייק יופיע ויתפוס את ההגה. גם ידעתי שהנחישות שלי להצליח ולממש את האתגר שהצבתי לעצמי תיקח אותי להיעזר בכל דרך ובכל כלי  אפשרי.

לסיכום :

התבוננות סדורה ברגעי קושי טומנת בחובה פוטנציאל ריפוי. לא רק שאנחנו משחררים תקיעות, אנחנו מפתחים מתוכנו "מוט סלפי" כזה, שעוזר לנו להכיר את עצמנו מחדש. כך אנו גם מגלים מחדש את הכוחות שלנו, ומגלים שאנו יכולים לקחת את עצמנו לכל יעד שנציב לעצמנו.

למי שישים לב, את הספר הקדשתי לאבא שלי שדרכו תבעה ממני לגלות את השביל ממחסור לשפע.

תודה על ההקשבה.